לאחרונה הזדמן לי לשמוע ראיון עם סימון סינק סופר ומרצה בריטי מעורר השראה, מומחה לשיווק אינטרנטי, פילוסוף של תרבות האינטרנט, נביא מוכיח בשער נגד השימוש הלא מידתי והלא מאוזן בתקשורת המקוונת. הדברים שאמר סינק סייעו לי לחדד את ההבנות שלי ביחס לפער שהרגשתי שקיים ביני לבין נכדי היקרים.
הרצאתו עזרה לי להבין את הפער שביני לבתי בת דור ה X, שמתוך רצון להשביע את רצון ילדיה גם היא נכפפת לתרבות ה Y. כך, כשהלכנו לסרט איכותי החזיקה בתי כל הסרט את הסלולר פתוח ומאיר, למגינת לבי, כשהיא קשובה לכל מסרון של מי מילדיה או בני ביתה אותם השאירה בבית להסתדר בלעדיה. מול נוכחותו של האחר הזה הסלולר המואר והמצלצל הרגשתי תחושה מדלדלת חיים של לא חשובה, למרות שידעתי שהשקיעה מאמץ רב לראות סרט יחד עם אימא, כשהיא משאירה בבית בעל וילדים.
המעורבות בסלולר יוצרת דופמין וממכרת את המשתמש כמו אלכוהוליסט, מהמר או נרקומן
לדברי סינק המעורבות בסלולר יוצרת במוח דופמין שהנו הורמון מוחי טבעי ש"עושה טוב". "אוהבים אותי רוצים אותי" חשים המכורים לסלולר. לדופמין לא אכפת כיצד לוחצים על הכפתור המייצר אותו. הוא עושה אותנו מאושרים כשאנו צורכים סמים, מהמרים ושותים אלכוהול. דור שלם מתמכר החל מגיל ההתבגרות אומר סינק. בגיל זה מסתימת לכאורה ההקשבה לדעת ההורים ומי שקובע הוא יותר החברים.
חלק מבני הנוער שיתקשה לפנות לחברים אישיים, ייעזרו באחר המשמעותי האולטימטיבי הסלולר שיספק להם את מנת הדופמין ויוציא אותם מהלחץ. ילדים רבים לא ידעו ליצור יחסים משמעותיים משום שהפתרון הקל בעזרת האחר המשמעותי – מר סלולר, יספק להם את הדופמין המשקיט ויחסוך מהם למידה של כישורים חברתיים והיעזרות באדם אחר בעת מצוקה. ילדים רבים של דור זה, אומר סינק, יסבלו מתסכולים עמוקים כי לא תרגלו ולא למדו לפנות לאדם אחר כשהם לחוצים ויפנו במקום זאת למכשיר.
זו לא הבעיה של מדיה חברתית וסלפון אומר סינק. הבעיה היא בעצם ההגזמה בשימוש במדיה ובמכשיר, הבעיה היא כשהתפל הופך לעיקר. הבעיה היא כששמים טלפון על השולחן כשיושבים במסעדה ועסוקים בסלולר ולא באחרים שיושבים מולך ומשוחחים אתם. הבעיה היא ללכת לסרט יחד עם הסלולר ודרך אגב גם עם האמא.
דברי סיכום וניחומים
וכך כשחשתי מיותרת ועוד לפני שהקשבתי לסימון סינק ניסיתי לומר לנכדי שעדיף להם שיחבקו סבתא אמתית במקום לקבל חיבוק סבתא מהסלולר. אבל לשווא נכדי כבר היו שבויים מזמן בידי הסלולרי וכל שיכולתי לעשות היה להסיח את דעתם באמצעות המונופול ועוד משחקי חברה עם חיבוק דופמיני אמתי של סבתא.
השפעת הסלולרי על בני הנוער של דור ה -Y
כיצד הפכו הסמארטפון והמדיה החברתית לאחר האולטימטיבי של דור המילניום? כיצד הפך הטלפון הסלולרי לפסיכותרפיסט "וירטואלי" ממכר ואשלייתי?
כיצד הפך הסמארטפון לאדם ול'דמות' משמעותית בחיי דור ה – Y ?
כבת לדור עתיק של סוף הארבעים ותחילת החמישים (של המאה הקודמת) גדלתי על ההבנה שהפיתוח האנושי שלי תלוי במידה רבה ביחסי עם האדם האחר. במרכז הווייתי כאדם היה מצוי מושג האחר. כל מה שאני עושה בעבודתי כפסיכולוגית קלינית מבוסס על ההבנה שבמרכז ההוויה שלנו יש אחר עמו יש לטפח קשר טוב ולהתייחס אליו בכבוד כדי להתפתח באופן מיטבי כאדם.
ההכרה הזו שמקומו של האחר, בן האנוש, הנה מפתח להווייתי החלה בשנים האחרונות להתערער מול אמת חדשה ההולכת ומחלחלת בי לנוכח תופעות חדשות של תקשורת בין אישית. יותר ויותר נוחתת עלי ההכרה שבעשורים האחרונים נכנס שחקן חדש אחר שונה מכל מה שהכרתי. ה"אחר" האנושי שלי ושל בני דורי הולך ומפנה מקום ל"אחר" חדש בדמותו של הטלפון הסלולרי והרשת החברתית. הטלפון הסלולרי הפותח שערים לעולם כולו הפך להיות האחר האולטימטיבי עבור נכדי ובמידה רבה גם עבור הוריהם, וככזה הוא מעצים במידה רבה את הפער הבין דורי.
מצבים מן החיים במפגש הבין דורי
המפגש עם נכדי בששי האחרון לא היה חדש, אך הפעם נחתה עלי ההכרה שאכן אנחנו מתמודדים בכלים של שני עולמות שונים ביחסם לאחר. עמדנו לבלות את הערב יחד במשחק מונופול אותו אנו מאד נהנים לשחק. אך את התסכול שחוויתי בעת שנכדתי פתחה את הדלת בהגיעי לביתם לא אשכח. הוא מוכר לי בשנים האחרונות מעוד רגעים דומים אך הפעם נפל האסימון.
ראיתי את נכדתי ונכדי כשפניהם פונים מטה דבוקים בלהט סקרני כלפי הטלפון הסלולרי שלהם כאילו היה זה בן דמותו של אל קדמון. ילד ילד והטלפון שלו. כמו חולי ירח הם מפנים אליו את פניהם כמהופנטים. אמירת השלום בעת פתיחת הדלת שבה קבלה אותי נכדתי ליד הדלת הייתה של שמחה חטופה אך מיד מופנות הפנים אל האל החדש בלהט של מתמכרת.
נכדי היו בבית ושקעו איש איש בתוך הסלולר שלו, שמחים לחלוק את הרגע עם איזו ישות אחרת שמחוץ לחדר הזה. הטלפון נישא על ידם לכל מקום ובכלל זאת גם אל שולחן האוכל. ניסיונותיי בעבר לומר משהו להוריהם נהדפו בטענה שזו הנורמה ושהם נוהגים כך כמו כל יתר בני גילם.
הסלולר הפך להיות האחר האולטימטיבי, זה שעוזר להתמודד עם מצבי לחץ ומצוקות.
לא עוד ישיבה ליד שולחן האוכל, תוך יצירת קשר עין ושיחה עם האדם האחר. עתה יש אחר חדש שכמותו כדמות אל חדש שסוגדים לו או מכורים לו, אחר שכזה שגובר בקלות על כל בן אנוש אחר. יחס זה מעצים את החוויה שלי של מיותרת ברגעים אלה, שנמצאת פה ועכשיו בבית בתי ונכדי וזוכה להתייחסות אגבית, חלקית ומתנצלת. התייחסות שאומרת לך באופן שאינו משתמע לשתי פנים, את פחות חשובה, הסלולרי חשוב יותר, אליו מופנית אהבתם של נכדי, אליו מופנה יחסם המועדף.
התמודדות נפשית של דור המילניום או דור ה – Y
כך מכונה הדור שמעבר לשנות השמונים תשעים של המאה הקודמת, מאופיין בהתמכרות שלו לעולם התקשורת הסלולרית והמקוונת ולרשתות החברתיות המקוונות. בני המילניום מתוארים כנרציסיסטים כלא ממוקדים וכעצלים. הם חסרי יוזמה באופן יחסי לדורות הקודמים אך גם בעלי פוטנציאל גבוה ומוכנות ללמידת נושאים חדשים. הם אימפולסיביים חסרי סבלנות, נוטים לצפות לתוצאות מידיות וממעטים להשקיע מאמץ במשימות הדורשות השקעה יומיומית שההצלחה בהן מצטברת לאורך זמן רב.
סימון סינק לעזרת ההורים ודור הסבים והסבתות הנבוכים
לאחרונה הזדמן לי לשמוע ראיון עם סימון סינק סופר ומרצה בריטי מעורר השראה, מומחה לשיווק אינטרנטי, פילוסוף של תרבות האינטרנט, נביא מוכיח בשער נגד השימוש הלא מידתי והלא מאוזן בתקשורת המקוונת. הדברים שאמר סינק סייעו לי לחדד את ההבנות שלי ביחס לפער שהרגשתי שקיים ביני לבין נכדי היקרים.
הרצאתו עזרה לי להבין את הפער שביני לבתי בת דור ה X, שמתוך רצון להשביע את רצון ילדיה גם היא נכפפת לתרבות ה Y. כך, כשהלכנו לסרט איכותי החזיקה בתי כל הסרט את הסלולר פתוח ומאיר, למגינת לבי, כשהיא קשובה לכל מסרון של מי מילדיה או בני ביתה אותם השאירה בבית להסתדר בלעדיה. מול נוכחותו של האחר הזה הסלולר המואר והמצלצל הרגשתי תחושה מדלדלת חיים של לא חשובה, למרות שידעתי שהשקיעה מאמץ רב לראות סרט יחד עם אימא, כשהיא משאירה בבית בעל וילדים.
המעורבות בסלולר יוצרת דופמין וממכרת את המשתמש כמו אלכוהוליסט, מהמר או נרקומן
לדברי סינק המעורבות בסלולר יוצרת במוח דופמין שהנו הורמון מוחי טבעי ש"עושה טוב". "אוהבים אותי רוצים אותי" חשים המכורים לסלולר. לדופמין לא אכפת כיצד לוחצים על הכפתור המייצר אותו. הוא עושה אותנו מאושרים כשאנו צורכים סמים, מהמרים ושותים אלכוהול. דור שלם מתמכר החל מגיל ההתבגרות אומר סינק. בגיל זה מסתימת לכאורה ההקשבה לדעת ההורים ומי שקובע הוא יותר החברים.
חלק מבני הנוער שיתקשה לפנות לחברים אישיים, ייעזרו באחר המשמעותי האולטימטיבי הסלולר שיספק להם את מנת הדופמין ויוציא אותם מהלחץ. ילדים רבים לא ידעו ליצור יחסים משמעותיים משום שהפתרון הקל בעזרת האחר המשמעותי – מר סלולר, יספק להם את הדופמין המשקיט ויחסוך מהם למידה של כישורים חברתיים והיעזרות באדם אחר בעת מצוקה. ילדים רבים של דור זה, אומר סינק, יסבלו מתסכולים עמוקים כי לא תרגלו ולא למדו לפנות לאדם אחר כשהם לחוצים ויפנו במקום זאת למכשיר.
זו לא הבעיה של מדיה חברתית וסלפון אומר סינק. הבעיה היא בעצם ההגזמה בשימוש במדיה ובמכשיר, הבעיה היא כשהתפל הופך לעיקר. הבעיה היא כששמים טלפון על השולחן כשיושבים במסעדה ועסוקים בסלולר ולא באחרים שיושבים מולך ומשוחחים אתם. הבעיה היא ללכת לסרט יחד עם הסלולר ודרך אגב גם עם האמא.
דברי סיכום וניחומים
וכך כשחשתי מיותרת ועוד לפני שהקשבתי לסימון סינק ניסיתי לומר לנכדי שעדיף להם שיחבקו סבתא אמתית במקום לקבל חיבוק סבתא מהסלולר. אבל לשווא נכדי כבר היו שבויים מזמן בידי הסלולרי וכל שיכולתי לעשות היה להסיח את דעתם באמצעות המונופול ועוד משחקי חברה עם חיבוק דופמיני אמתי של סבתא.