טיפול בעזרת השתקפות ראי כפולה, על פי האתיקה היהודית-חסידית

קארן לרנר

פעם אחת בא רבי זוסיא מאניפולי וראה על מצחו של פונדקאי את עבירותיו של שנים רבות. שעה קלה עמד דומם בלי זיע. אבל כשהיה יחידי בחדר שהקצו לו, נפלה עליו בתוך זמרת מזמורי תהילים חרדת שיתוף החיים וצעק: זושא, זושא, רשע מרושע, מה עשית? הרי אין שקר שלא מ

שך אותך ואין עוולה שלא טעמת. זושא, סכל מטורף, מה יהא עליך? והנה קרא את חטאיו של הפונדקאי כל אחד בצירוף מקומו וזמנו, כאילו הם חטאיו שלו, וגעה בבכי. הפונדקאי שהלך בחשאי אחרי האיש המופלא עמד לפני הדלת ושמע את דבריו. מתחילה תקפה עליו בהלה עמומה, אבל אחר-כך התלקחו בלבו החרטה והחסד, ונפשו ניעורה לקראת אלוהים.[1]

בסיפור חסידי זה טמונה תיאוריה טיפולית שלמה היונקת מן הקבלה והחסידות,  שמורי – פרופ' רוטנברג – ניסח ומפתח, כך שתתאים לגישות המערביות.

בבסיס הדברים עומדת התפישה המובעת בספרו של רוטנברג "קיום בסוד הצמצום"[2], שלמרות שלאתיקה היהודית יש רב להציע לשדה הסוציאליזציה והתרפיה, היא הוזנחה; בעוד שהעיסוק באתיקות הנוצרית והמזרחית רווח כל כך. חסר זה מפתיע במיוחד, משום שאתיקת הגאולה היהודית מעמידה את ה"אתה" – הזולת – במרכז, בניגוד לגישות האחרות – בעיקר אתיקת הגאולה הנוצרית – שמעמידות במרכז את ה"אני".

בעבודת דוקטורט שנכתבה בהנחיית פרופ' רוטנברג[3], ביקשתי לענות על קריאת תגר זו ולבחון את הדדיות היחסים בין המטפל למטופל במפגש הפסיכותרפי, תוך בחינת השימוש במטפורת המראה ויישומה בהשתקפות. כך ביקשתי לבדוק את לב-לבה של השאלה הפסיכותרפית – היחס האגוצנטרי הכוחני מול היחס ההדדי הדיאלוגי.

התמקדתי במודל "הראי הכפול" שפיתח רוטנברג[4] במסגרת התפישה הפסיכו-חברתית שלו, הנגזרת כאמור מן האתיקה היהודית-חסידית וממשיכה את הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר, ואת יחסי "אני ואתה" שבבסיסה. רוטנברג מתמקד בפרדיגמת הצמצום ומתאר את הידמותו של האדם לאל, המצטמצם ברצונו לפנות לאדם מקום בעולם. הוא ממחיש תהליכי תיקון וצמחה הדדיים, דרך הצטמצמות האדם-המידמה-לאל, כלפי הזולת – ה"אתה". זהו עקרון מפתח ב"תרפיית ההידמות הדיאלוגית ההדדית", המבוססת על התנהגות צמצום ועל עיקרון הידמות הדדית (אמולציה). ההידמות – או ההשתקפות –מבוססת על "דגם הראי המשתקף בראי" שמודגם במעשה זוסיא לעיל, ושמקורו במייסד החסידות – הבעל שם טוב.

תיקון-דרך-השתקפות בגישות תרפיה מערביות מודרניות ופוסט-מודרניות

עד המחצית הראשונה של המאה העשרים הושם דגש על שימוש מכוון וחד-סטרי במראה ככלי תרפי. המטופל שואב את תיקונו כשהוא משתקף במטפל המשמש לו מראה. ראשיתה של תפיסה זו היא בגישתו של פרויד[5]  בדבר "המסך החלק"  – או המראה (mirror) בלשונו של הופמן[6]. במראת המטפל משתקף סילוף המציאות באמצעות ההעברה שהמטופל אחראי לו. באמצעות המראה, אוטם המטפל מצדו את הנראות של רגשותיו בפני המטופל. גם בגישות העוסקות בהתפתחות האגו והעצמי, שבהן מופיע המונח מראה, המראה מוקמה באופן היסטורי כמעט תמיד בצדו של המטפל. המשתקף במראה הוא המטופל, באנלוגיה לרעיון התפתחותי שלפיו האגו או העצמי של הפעוט מתפתח דרך השתקפות באם או במראה הממשית.

בהמשך, בעקבות "הפרדיגמה הרדיקלית", חל מפנה שלא ראה עוד את המראה כאטומה, את המסך כחלק ואת ההעברה כסילוף של המציאות.

מן המחצית השניה של המאה העשרים מופיע שימוש כפול במונח מראה; לתיאור המטופל – אבל גם המטפל. הראשונה שהעלתה אותו הייתה ליטל[7] שדנה בהעברה הנגדית.

על פי גישתה, המטפל והמטופל משמשים זה לזה מראות להרגשות ולהזדהויות בלתי מודעות. "אנליסטים מנוסים" מסוגלים לזהות ישירות דחפים לא-מודעים שלהם, ו"להביא למודעות בכל רגע נתון את ההעברה-הנגדית… כדי לגבור על התנגדות ההעברה-הנגדית."[8] בתהליך זיהוי זה, מסייע המטופל למטפל ומשמש לו מראה, כשם שהמטפל מצִדו משמש מראה למטופל. קייסמנט הסתמך על השימוש המטפורי שעשתה ליטל במראה, והשתמש בתחילת שנות השמונים[9] במונח מראָה לתיאור המטופל. הוא תאר את "מאמצי ההדרכה הבלתי מודעים של המטופל" כמראה, שבעזרתה מזהה המטפל את כישלונותיו כמטפל ומתקן אותם.

גישתו של קייסמנט לשימוש במטפורות של השתקפות ומראה, מהווה קוטב נגדי לגישות שהציבו את המראה בצדו של המטפל. קייסמנט הרחיק לכת גם לעומת ליטל, החליף את המראה של המטפל בהרהור שקט (reflection),[10] ואת תיאור ההיענות של המטפל למטופל מקליטה ראייתית לקליטה שמיעתית  – כלומר, ליחס של האזנה. המטפל קולט את המטופל בהרהור תוך כדי חווית המפגש,  ובהרהור שלאחר מעשה – בהימצאו מחוץ לחוויית המפגש; ואילו המטופל מחזיר השתקפויות בלתי מודעות. כלומר, גם קייסמנט איננו מייחס למטופל מודעות בשמשו מראה למטפל.

מזה עשור ומחצה אין עוד הסכמה ביחס לשימוש במטפורת המרְאה בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה. בצד שימוש מטפורי נרחב במראה באמצע שנות השמונים, וקריאה להמשיך ולהשתמש בה בעיקר לתיאור יחסי אם-תינוק, עלו כבר בראשית שנות השמונים הסתייגויות משימוש זה, בעיקר בקרב העוסקים ב "תהליך ההשתקפות" או בשמו היותר מוכר "תהליך מקביל"[11]. בתחום התרפיות המשפחתיות ההבנייתיות[12] (constructionist) המרְאה נחשבת למטפורה מתה מסוף שנות השמונים, ובמיוחד מראשית שנות התשעים, בעקבות המהפך הפוסט-מודרני בתחום הפסיכותרפיה. נציג מובהק של גישה זו הוא וייט,[13] הטוען שאין למטפורת המרְאה פוטנציאל להפריה. וייט בא מתחום התרפיה הדה-קונסטרוקטיבית, ועמדתו ממשיכה קריאות דה-קונסטרוקטיביות לסילוקן של מטפורות מראה וראיה מן הדיבור, הנשמעות בשיח הפילוסופי והביקורתי–ספרותי.

שאלת מקומן של המראה וההשתקפות בתהליכי תרפיה היא אפוא קונטרוברסלית והרת חשיבות. האם סילוקן של המראה וההשתקפות מנוף המטפורות והמושגים של הפסיכותרפיה אכן מקדם הדדיות בתהליכי תרפיה, כפי שנטען במסגרת הראייה הדה-קונסטרוקטיבית, ההבנייתית הפוסט-מודרנית? או שמא דווקא השימוש בהשתקפות כמטפורה הוא כלי מקדם של תיקון דיאלוגי הדדי, כפי שרוטנברג המחיש רעיון זה בראשית שנות השמונים באמצעות תרפיית ההידמות?

"תרפיית ההידמות ההדדית" לפי האתיקה החסידית

שני המושגים המכריעים להבנת התורה הבין-אישית של החסידות, אומר רוטנברג, הם  "צמצום" ו"התפשטות": "זהו תהליך אין-סופי של נסיגת אלוהים אל תוך עצמו, אשר נועד להפריד בין קודש לחול. תהליך אין-סופי של צמצום והתפשטות, אשר באמצעותו מוחזר האור הגנוז אל תוך האלוהות וממנה הוא חוזר ומוקרן אל העולם".[14]

פעולת הצמצום וההתפשטות החברתית, כמו פעולת האל, משולה בעוצמתה לפעולתו של קפיץ. ביטוייה ההתנהגותיים מתוארים באמצעות עמדות התייחסות, שהן צווים של תפקוד חברתי בקהילה החסידית – כמו ביטול העצמי, ביטול האני  – איון , ענווה,  כילול או אחדות.

הצמצום אינו נפרד מן ההתפשטות והם למעשה ביטוייו של מכלול תהליכי דינמי אחד. לתהליך הקוסמי של צמצום יש בבואה אנושית, הבאה לידי ביטוי בנורמות החברתיות שפותחו בחסידות: קיימת זיקת גומלין בין האדם והשמיים, ומתוכה מחויב האדם לתקן את הרע בעולם, שהוא תוצאה של הקלקול שנוצר מחמת שבירת הכלים. כדי לקיים מעשה תיקון זה, עליו להצטמצם – בדומה להתנהגותו של אלוהים כלפי האדם. במלים אחרות: לשם תיקון עליו להידמות להתנהגות המצטמצמת של האל ביחסיו אל הבריות.

הבעל שם טוב, מייסד החסידות במאה השמונה עשרה, תירגם את הקבלה לשפה עממית וסלל בכך את הדרך המעשית לתיקון הרע בעולם; הן בכך שהגדיר מחדש את מושגי הרע  והטוב,  והן בהנחילו דרך מעשית של תיקון (על-ידי צמצום עצמי). המונח החסידי "צמצום" מנוסח תמיד כיחס אל זולת. בחסידות, אומר רוטנברג, "טבועה אפוא מלכתחילה תלות גומלין בין שני ציוויים פעילים: הדרישה להתבטלות המצמצמת את העצמי ולהתכללות [צו חברתי של השבת החריג לקהילה] חברתית מזה, והעיקרון של הידמות האדם לקב"ה מזה".[15]

בתורה הבין-אישית של החסידות, לפי רוטנברג, מתאפשר מימושו העצמי האינדיבידואלי של האדם רק דרך יחס המעמיד את האחר במרכז, מתוך הדרישה להידמות להתנהגותו המצטמצמת של האל. רוטנברג מכנה יחס זה אלטר-צנטרי – העמדת האחר (אלטר) במרכז (צנטר). באופן משלים לעמדה אלטר-צנטרית זו, מצויה העמדה הפעילה והדינמית של ביטול עצמי, שאין בה מחיקה של העצמיות,  אלא באופן פרדוקסלי-לכאורה, יש בה עוצמה מתקנת. אלטר-צנטריות היא מובן הכלול בדגם יחסי "אני-ואתה", בניגוד לגישות מערביות של אינטראקציה חברתית, המבוססות כאמור על אתיקות נוצריות, אשר בהן מושם ה"אני" במרכז תהליך התיקון, בלא צורך ב"אתה". שם נדרש האדם לתקן את עצמו דרך חיקוי דגם של אל סטטי וסביל, תוך מימוש עצמי אגוצנטרי ובלתי הדדי.

הצמצום האנושי החסידי מתבטא בהקהיית הרושם שמקרינה אישיותו העוצמתית של האדם שהתנהגותו משמשת דגם לחיקוי, על-מנת לאפשר צמיחה של הזולת. כמוה כצמצום האלוהי, שבו מעמעם אלוהים את אורו.

רוטנברג מדגים את דבריו במשל של המגיד ממזריטש – תלמידו של הבעש"ט – על יחסי אב ובן, שבו הוא מדמה את תנועת הצמצום וההתפשטות ביחסיהם, למעין משחק מחבואים. "המתחבא, האני, אינו מנתק מגע מן האתה ואינו עוזבו לנפשו, אלא מעלים את עצמו וחושף את עצמו בהבזק רגע, להרף עין, מתוך כוונה לעורר את תשומת- לבו של האתה ולשמור אותו לשם אינטראקציה הולכת ומתגברת אהדדי".[16]

השפעה של "תפיסות ישועה" דתיות על גישות פסיכותרפיות

ביסוד התיאוריה הפסיכולוגית של רוטנברג[17] שולט הרעיון כי גישות פסיכו-תרפויטיות קיימות עוצבו בין השאר באמצעות תפיסות "ישועה" (salvation) של דתות שונות. לדעתו, האתיקה הפרוטסטנטית-קלוויניסטית תרמה במידה רבה לפיתוח הגישה הרציונלית-מדעית של הפסיכופתולוגיה ושל השיטות המשמשות לשינויה.

ביסוד אתיקה זאת עומדת תפישה דואלית ביחס לטוב ולרע, המפרידה בין הרע לטוב בתוך האדם, ומדגישה את התהום הפעורה בין אנשים "טובים" ל"רעים" (כדוגמת הנבחרים והמקוללים בדוקטרינה הקלוויניסטית). לפי רוטנברג, אתיקה זו וגישת ה"ישועה" המאפיינת אותה, השפיעו על גישות תרפיה  באורינטציה המכונה פסיכו-דינמית או פרוידיאנית-מסורתית,[18] ופגעו ביעילותן. זו הגישה העומדת, לטענתו, מאחורי תפישה המפרידה בין מטופלים הניתנים לטיפול לבין מטופלים שאינם ניתנים לטיפול[19] ומתמקדת בסבלו של האדם בעבר וברגשות האשמה שלו, כדרך למימוש עצמי.

לדבריו, בשונה מן הדרך הפרוטסטנטית, ממוקדת הגישה החסידית לישועה בעתידו של האדם, פוסלת את התמקדותו בעינוי עצמי ובהדחקה של מחשבות רעות, ומתבססת על יצירת חוויות שמחה כדי להגיע לשינוי יעיל.[20]

התפישה הנוצרית המוניסטית – אחדותית, לדברי רוטנברג, מסתמכת על הרעיון שהרע הוא "היעדר טוב". בהתאם לגישה זו, פעולת הישועה מתאימה לדמותו של אל המשפיע על האדם באופן חד-סטרי, והאדם מצווה לחקות את דמותו בלי שתהיה לו אפשרות להשפיע עליו הדדית. רוטנברג מבחין בין תפישה מוניסטית זו לבין המוניזם הדינמי בתפישה היהודית-חסידית.[21]

החסידות מעמידה, כזכור, במרכז תהליך התיקון את הזולת. מיתוס הצמצום הקבלי גורס כי הרע – או מה שנראה כרע –  בא לעולם כתוצאה מהתהליך האלוהי-קוסמולוגי של שבירת הכלים. בהתאם לרעיון זה, "ישועתו ותיקונו של האדם תלויים בחובתו ובמאמציו להחזיר ולתקן את סדר העולמות שהשתבש [שבירת הכלים], על-ידי פעולות שנקראות בשפת החסידות …'העלאת ניצוצות' – חילוץ הניצוצות הקדושים הפזורים בעולם כדי להחזירם למקורם העליון".[22] במונחי יחסו של אלוהים לאדם – "הצטמצם האל מרצונו כדי לפנות מקום לעולם וכדי לאפשר לאדם לפעול כשותף למעשה בראשית, על-ידי כוח תיקון השבירה-הקוסמית המופקד בידיו."[23]

מודל התיקון, לפי גישה זו, הוא מודל פעיל ודינמי, בהיות האדם שותף אקטיבי בתהליך תיקון העולם שסדרו השתבש. בכוחו של האדם לתקן את הרע ולהופכו לטוב, והוא מצווה לעשות זאת על-ידי פעולות תיקון הקרויות "העלאת ניצוצות".

לפי העיקרון המנחה של התיקון, יש בכוחם של מעשי האדם לתקן את הסדר האלוהי המקורי, שהשתבש בשל הקלקול של שבירת הכלים. כשם שהאדם משפיע על אלוהיו, כך משפיע בן על אביו ותלמיד על רבו. השותף משמש דגם להידמות, ולהשתנות "מכוח יחסי ההדדיות שביניהם".[24] רוטנברג מסתמך על דברי הבעל שם טוב, המציין כי מקור הצמצום הוא הרחמים כלפי הזולת. כשהאדם רחום, הוא גורם גם לקדוש ברוך הוא להצטמצם ולנהוג עמו באופן רחום. תהליך זה מכונה על-ידי רוטנברג "אמולציה" – או "הידמות". השפעת הלומד על השותף המשמש דגם, נותנת לתהליך ההידמות מובן של התעלות מעל השותף – השונה מן החיקוי של דגם סטטי חד-סטרי ובלתי ניתן להשפעה. הנה, כך מתאר רוטנברג את תהליך ההידמות ההדדית, מתוך השוואה לגישות אינטראקציה "חד-סטריות":

  …תהליך הצמצום הוא תהליך- גומלין, המעלה ומפתח בהדרגה את שני הצדדים הנוטלים בו חלק. האדם מכוון לשאוף להידמות לקב"ה, לשאוף שהתנהגותו תהיה דומה להתנהגות האלוהית כפי שהוא מדמה אותה; ועל-ידי כך, בכוח התיקון הנתון בצו, הוא כביכול מכריח את הקב"ה להתאים את עצמו לציפיותיו. בין שמדובר באמולציה (הידמות) של ההתנהגות המצופה מהקב"ה, ובין שמדובר בהידמות של התנהגותו החנונה של אדם בשר ודם המשמש דגם, עקרון הצמצום ההדדי הוא צבת בצבת עשויה: ככל ששאיפת ההידמות להתנהגות – הצמצום של מושא-החיקוי – גדולה יותר, כן "מחויב" מושא-החיקוי להיות חנון ורחום יותר…[25]

השפעה זו של הלומד על דמות הדגם, על-ידי יצירת הידמות אליו, היא גם משמעותו המקורית של המונח "חוצפה", שבחסידות יש לו מובן חיובי. לפי רוטנברג, חוצפה כמוה כשאיפה מעלה בטרם יודעים לטפס, או כציפייה בתקווה לפני שרואים עתיד. החוצפה היא חלק ממאפייני דגם היחסים החסידי בין אב לבן.

עקרון ההידמות ההדדית המתואר פה ביחסי אב ובן, יוצר דגם השונה מהותית מדגם יחסי אב בן המתואר בפירוש הפרוידיאני למיתוס האדיפלי. רוטנברג מפתח השוואה זו של שני הדגמים. הוא מצביע על כך שההיבט המכריע הוא עמדת הביטול העצמי המוחלט של "השותף החלש"  – הילד – בגישה הפרוידיאנית, ואי יכולתו להשפיע על השותף המשמש כדגם; וכן העובדה שעל פי גישה זו רק לשותף החלש יש יכולת השתנות, ואילו השותף המשמש כדגם הוא סטטי ובלתי מצטמצם. לפיכך נאלץ הבן בדגם הפרוידיאני לבטל את עצמיותו בפני אביו, "כדי שיהפוך בעצמו אחר כך לאב פרוסי נוקשה, בלתי ניתן להשפעה ובלתי מצטמצם".[26] בתהליך ההידמות ההדדית, לעומת זאת, מנסה הבן להשתוות בהתנהגותו להתנהגות האב ואף להתעלות עליה.

באמצעות שני דגמי היחסים, מתווה רוטנברג שתי פרדיגמות מנחות של יחסי תרפיה: הדיאלוגית והדיאלקטית.

פרדיגמות אלה נבדלות זו מזו בדרך שבה הן תופשות את היחסים הבין-אישיים בין המטפל למטופל, וכן בדרך ההתייחסות הפרשנית לאירועי חייו של המטופל. בדגם הדיאלוגי של יחסי "אני ואתה", לפי רוטנברג, "האני נשאר אני והאתה נשאר אתה, ואין הם נבלעים בתהליך דיאלקטי של 'אני או אתה' לישות סינתטית חדשה".[27] זאת, בשונה מיחסי תרפיה לפי הפירוש הפרוידיאני-אדיפלי ורעיון הסירוס, המבוססים על דגם היחסים של "אני – או – אתה" ומושתתים על דיאלקטיקה הגליאנית-מרקסיסטית. בהתאם לתפישה זו, "הקונפליקט הדיאלקטי המתבטא במאבק הבין-מעמדי חייב להסתיים בסינתזה של או-או, ומעמד אחד חייב להיעלם.[28]

את תחום התרפיה המושתת על עקרון ההידמות וההתעלות מכנה רוטנברג "תרפיית ההידמות הדיאלוגית ההדדית",[29] והיא מבוססת, כאמור, על יסוד היחסים ההדדיים בין "השותף החלש", לבין "השותף המשמש דמות מופת" או מושא לחיקוי. רוטנברג מאפיין את תרפיית ההידמות מתוך שתי נקודות מוצא של תיאור ההשפעה בין שני השותפים: עמדת החוצפה ומידת הביטול העצמי, שתוארו לעיל.

בתיאור מעמדת החוצפה, בדומה לעמדתו של הבן או של הלומד בדגם ההשפעה ההתפתחותי ו/או החינוכי, כוללת ההידמות התעלות על התנהגותה העתידית של הדמות המשמשת כדגם או כמופת. בשונה מתהליך של חיקוי דגם, המושתת על שחזור של מצב בעבר, תהליך ההידמות הוא "שחזור אוטופי" עתידי. רוטנברג מתאר כאן תהליך שחזור יצירתי של התנהגותה החדשה האפשרית של דמות הדגם; התנהגות שמאמץ השותף החלש, המתקן באופן זה את התנהגותו.

מודל הראי הכפול

תרפיית ההידמות ההדדית מעמדת הביטול העצמי, מכילה תיאור הכולל את רעיון השתקפותם ההדדית של השותפים. בתהליך זה מצמצם השותף המשמש דמות מופת את עצמו אל הזולת, רואה את עצמו מעמדת חסרונו  – או חטאו – של הזולת, ומתקן את עצמו תוך כילול של שותפו. התיקון לפי עיקרון ההידמות ההדדית, הכולל גם חיקוי והתעלות ביחס לדמות המופת מצדו של החוטא, מבוסס על "דגם הראי הכפול". או "דגם הראי המשתקף בראי" של הבעש"ט:

  שאם נזדמן לאדם שראה דבר עבירה או שמע על א' יבחין שיש בו [בעצמו] שמץ עבירה זו ושירגיש לתקן את עצמו …ואז הרשע יחזיר בתשובה אחר שיכלול עמו על-ידי אחדות שכולם אדם א' ואז תגרום שיהיה מכלל ועשה טוב שתעשה את הרע טוב (בעש"ט א' 1975, ע' כ"א). ??

בתהליך השתקפותי כפול זה, "שני הצדדים מביאים זה את זה לידי שינוי"[30] ושניהם משמשים מראות זה לזה. מושא החיקוי רואה את חטאיו משתקפים בחטאי הזולת  – החוטא – משום שהוא מצטמצם אל החוטא כאילו היה מושא של חיקוי להתנהגותו החוטאת. בה בעת הוא משמש לו מראה על-מנת להעלותו, ובאופן זה מביא לתיקון הדדי של שניהם. רוטנברג משווה את מודל הראי הכפול למודלים אחרים של אינטראקציה חברתית, הכוללים מושג השתקפותי, כמו "מודל החיקוי החד-סטרי" בגישת בנדורה (Bandura),[31] או "מודל העצמי המשתקף"  (looking glass self) של קולי (cooley)[32] ו"מודל העצמי החברתי הרפלקטיבי" בגישת מיד (Mead).[33] בכל הגישות הללו, כותב רוטנברג, מתוארת ההשתקפות באחר "בצורה פסיבית גרידא". אין בהן התייחסות לאפשרות שהדמות המשמשת דגם תושפע מן הדמות "המסגלת תפקיד או המחקה התנהגות הדגם".[34]

כשהוא מתאר את תהליך ההשתקפות הדינמי והדו-סטרי, מסתמך רוטנברג גם על "משל המרְאה" של ר' יעקוב יוסף, כותב תולדות החסידות הראשון, איש המאה השמונה–עשרה. הנה כך מפרש ר' יעקוב יוסף את המאמר "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות פ"ד):  "חכם הוא הלומד מכל אדם, כמו [ש]המסתכל במראה יודע חסרונו על-ידי שרואה חסרון זולתו".[35]

נשוב אל הדוגמא של רבי זוסיא והחוטא, כפי שהובאה בראשית דברינו. באירוע המדהים המודגם בסיפור זה מומחשת עוצמתו של תהליך התיקון והשתנותו של המתקן עצמו, כאופן מכוון ומבוקר הכולל בתוכו מצב חווייתי מיסטי זמני. השתנות המתקן אינה מתחוללת כשלעצמה. תלותו בזולת לשם תיקון כוללת את השתנותו של הזולת כהיבט הכרחי של התהליך. רוטנברג מדגיש זאת באומרו: "האלטריזם [תיקון דרך האחר] אף אינו מוכן להכיר באפשרות של מימוש עצמי אשר אינו נעשה דרך עיצובו של הזולת".[36] אפשר לתאר את השתנות המתקן המשמש דמות מופת – כמודגם בסיפור זה – כירידה או כנפילה אל מדרגת הסוטה, שמכוונת להעלאת עצמו וזולתו למדרגה גבוהה יותר. השתנות זו קשורה לרעיון ה"ירידה צורך עלייה" שיתואר בהמשך, והיא מתאפשרת רק בדרך זולתית, באמצעות ההידמות וההשתקפות כפולת המרְאה.

המשמש דמות המופת בתהליך זה, שמשתנה במכוון, הוא הצדיק החסידי, המתואר על-ידי רוטנברג כמי ש"תפקידו לחולל בקהילה תהליך של פינוי מקום לסוטה הפוטנציאלי לשם קליטתו מחדש, בלי שהדבר יהא כרוך בכפייה…"[37] ירידתו או "נפילתו" של הצדיק הכרחית לשמירת אחדותה של "העדה החסידית", או לבניינה, כפי שמציין גרשם שלום.[38] לשם כך הוא עובר תהליך של צמצום עצמי, ביטול עצמי, השפלת קומה וירידה אל הסוטה: "לא מושיע, העושה במקום אחרים, אלא זה המרְאה ליחיד כיצד הוא-עצמו יכול להיוושע רוחנית וחומרית ממחלה, מאסון…"[39] הצדיק מצטייר פה כמי שמדגים תיקון עצמי בפני זולתו באותו תחום חסרון שהזולת עצמו מצוי בו. הוא איננו מנהיג סמכותי, אלא כמעין כלי או צינור אשר צריך לשמש דוגמה חיה ולתווך בין האדם לבין סביבתו והעולם המטפיסי.[40] לפי  בובר, כמוהו כ"עוזר לגוף ולנשמה גם יחד" וכרופא שבכוחו לעזור לאדם "טעון עצה, סיוע, זקיפה, או הצלה". והוא מתאר: "…רופא הוא למום גופני ורוחני כאחד, שכן הוא יודע את חיבור שניהם…".[41] הצדיק המטפל בקהילתו משתנה תדירות, ובכך ייעודו.

התיקון באמצעות "ירידה צורך עלייה" קשור להנחה שהקהילה החסידית משולה לגוף אורגני אחד, וחבריה הסוטים כמוהם כאברים חולים שיש לטפל בהם. הן הצדיק והן חסידיו נוטלים חלק בריפוי האברים החולים. לפי רעיון זה, המימוש העצמי של היחיד מתרחש כירידה "לכיוון הקפיץ" לשם המראה למדרגה גבוהה יותר, ומתאפשר דרך הזולת המצוי במדרגה נמוכה.[42]"רעיון ה 'ירידה צורך העלאה' מניח שכדי להעלות את הסוטה משפל מדרגתו, על ה'קונפורמיסטים' לחוות בעצמם משהו מחטאו, ממצוקת נפשו ומן הפיתויים הרובצים לפתחו".[43]

תפישת ההשתנות  בתרפיית ההידמות ההדדית אינה מבוססת על סירוסו, על כיפופו ועל ביטולו של הזולת. ההשתנות ביחסי תרפיה אלה איננה מבוססת על חרדת המטופל, אלא על "חרדת שיתוף החיים" בין שווים. בכך היא שונה מההתמקדות בהשתנות המטופל הנקוטה בגישות תרפיה מערביות מודרניות – שאינן שמות דגש על השתנות המטפל. השתנות המטפל בגישות אלה כוללת תהליכים כהעברה נגדית[44]וכהזדהות השלכתית נגדית[45], המתעוררים במטפל בתגובה למטופל; אך כולם תהליכים סבילים.

כאשר מתרגמים את גישת ההשתנות-דרך-צמצום של תרפיית ההידמות הדיאלוגית הדדית, למינוחים הניתנים ליישום פסיכו-תרפי, מודגשים ההיבטים הבאים: ההנחה שהמטפל והמטופל מביאים זה את זה לשינוי הדדי שראשיתו בהשתנות המטפל; שהמטפל הוא המחולל השתנות הדדית באופן מודע ומכוון מראש; שבתהליך השתנותו מצמצם המטפל את עצמו ומזהה השתקפות של חסרונותיו בהתנהגות המטופל, המשמש לו כמראה; שהמטפל משמש אף הוא מראה למטופל דרך  חשיפת חסרונותיו המשתקפים, ושבהדגמת התיקון של חסרונות אלה בפני המטופל, מאפשר המטפל את עלייתו ואת עליית המטופל למקומות תיקון כמפגש אחדותי בין-אנושי של אני ואתה.

רעיון ההשתקפות: "כמים הפנים לפנים" מול מיתוס נרקיס

דימויי מראה והשתקפות הם חלק בלתי נפרד של תיאור מיתוס הצמצום הקבלי.[46] במסגרת התפישה החסידית, כלולים דימויי מראה והשתקפות במְשלים רבים ובמאמרים שפירושם מסתייע במשלים אלה. רוטנברג מתאר כיצד, במסגרת הקהילה החסידית, "כל חסיד רואה בזולתו ראי להווייתו, ואת עצמו הוא תופס בבחינת ראי לזולתו".[47] רעיון השתקפותי זה, המאפשר לכל חסיד תיקון עצמי על-ידי התכוונותו לזיהוי חסרונו העצמי במראת האחר, הועלה לידי נורמה התנהגותית על-ידי ר' יעקוב יוסף בפירוש שהבאנו לעיל, בדבר החכם הלומד מכל אדם. מדברי ר' יעקוב יוסף עולה גם התיאור של כילול חברתי על-ידי הצדיק החסידי: "שהחסיד כשרואה כישלון מעשה הדור יתלה בעצמו … ובני העולם כשרואין כישלון מעשה הצדיק וחסידי הדור יתלו בעצמן וייתנו לב לשוב…"[48]

דוגמה נוספת לחיבור בין השתקפות לבין כילול חברתי ואחדות, לקוחה מתיאוריו של בובר. במסגרת ספרו "בפרדם החסידות", מביא בובר פירוש של הבעל שם טוב לפסוק התנכי: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי, 27:19):

  משל לאדם שרוצה להתקרב לבבואתו שבמים: הוא מרכין עצמו לקראתה ואף היא באה לקראתו, עד שהוא נוגע בראשו במים. אותה שעה נעלמת הבבואה, כי שניהם היו לאחדות כפי שהם באמת. כך מתקרב לב האדם לאדם, ולא לב אחד זה לאותו אחד בלבד, אלא הכול אל הכול. כן הרכין עצמו משה העניו עד 'פני האדמה, ובלבותיהם של כל ישראל נכנסה אהבה זה לזה.[49]

ההשתקפות בתפישה הבובריאנית, שהיא ביטוי ליחסי אהבה ואחדות דיאלוגית, שונה מן ההשתקפות במראה של אהבה עצמית– זו הנגלית ב"אספקלריה המתעה של האנוכיות".[50] היא נבדלת ברקע החשיבתי שלה ממיתוס ההשתקפות היווני של נרקיסוס, העורג באהבה נואשת אל בבואתו שבמים – מיתוס אשר מושתת על תפישה דואלית מפרידה ועל יחס בלתי זולתי. אהבת הגיבור מופנית אל עצמו, וכמיהתו הנואשת אל בבואתו אינה מתכלה בהיעלם בבואתו, אלא בהיעלמו אל מותו, באין זולת.

המיתוס היווני הידוע של נרקיס על גירסאותיו הרומנטיות,[51] הוא מטפורת השתקפות ארכי-טיפוסית לדואליזם שברקע גישות תרפיה מערביות מודרניות, בה במידה ש"כמים הפנים לפנים כן  לב האדם לאדם" היא מטפורת השתקפות ארכי-טיפוסית לתרבות החשיבה היהודית-חסידית. זאת, למרות הדמיון ביניהן בכך שהן כוללות שימוש בהשתקפות בתוך מים.

המטפורה שהופיעה באירופה של המאה השבע-עשרה, על ה-mind כמראה של הטבע,[52] והמיתוס של נרקיס, שניהם שימושים מטפוריים המבוססים על תיאור נוכחות יחידה של אדם במציאות יחסים של כאן ועכשיו נעדרת זולת. בגרסאות השונות של מיתוס נרקיס מצוי אדם לבדי המתמודד עם גורל איסור המבט בהשתקפות עצמו, הנכפה עליו מלידתו משום שהוא מכיל איום במותו.

על פי המטפורה הארכי-טיפוסית הדואלית-קרטזיאנית, נמלט האדם המודרני אל ה-mind שבתוכו, על-מנת להתמודד עם חרדת אי-הוודאות של הקיום – "ניצחון החיפוש אחר ודאות על פני החיפוש אחר חכמה".[53] בעזרת ה-mind כמראה הוא לומד להסתמך על אמת פנימית ודאית-לכאורה ובלתי משתנה, הכוללת ייצוגים של העולם הנשקף בה. ההשתקפויות מתוארות, בהתאם לעיקרון הדואליזם, על פי שני קטבים. האחד מטעה, מסלף, שקרי ופתולוגי; והשני שווה, צלול מדויק ובלתי משתנה. קטבים אלה מושלכים לחלופין – באופן סביל – על העצמי או על האחר.

כל יישומי המראה וההשתקפות שהובעו בגישות פסיכולוגיות, חברתיות ופסיכו-תרפויטיות במחצית הראשונה של המאה ה20-; פרויד, שפיתח את תיאוריית הנרקיסיזם (1914), רנק (Rank), שהציג את פסיכולוגיית הנרקיסיזם והכפיל כעצמי המשתקף וכאגו המשתקף (1971), קולי עם תיאוריית העצמי החברתי המשתקף והעצמי החברתי הרפלקטיבי, שפתח מיד, כולם שאבו ממסורת חשיבה המסתמכת על התפישה שה-mind של האדם הנו מראה של הטבעומבטא את ההפרדה בין הנפש לגוף. רעיון זה הוא שהביא אל תחום הפסיכותרפיה את הדימוי הרווח של המטפל המשמש "מראה צלולה ושווה"; ואת הדימויים ומושגי ההשתקפות השונים למטפל ולמטופל.

רק בשליש האחרון של המאה ה20- , בהמשך לתיאוריה של ויניקוט (Winnicott) בדבר חשיבות פניה של אם כמראה לתינוק, נפתח פֶּתח להתנתקות מן המראה האטומה ולהכרה בפני המטפל כחלק חשוב של ההשתקפות.[54] אולם הן סירלסSearles))וויניקוט והן קוהוט (Kohut) שנתן לגיטימציה לנרקיסיזם של המטפל כנורמה ולא כפתולוגיה, לא הרחיקו לכת עד כדי לייחס הדדיות לשיקוף המראה בין המטפל למטופל, כפי שהיא מובנית ב"תרפיית ההידמות ההדדית".

השימוש המטפורי של ההשתקפות בחשיבה היהודית-חסידית, שמושתתת על עיקרון מוניסטי-אחדותי, מפריך את הטענה בדבר קשר הכרחי-לכאורה בין השתקפות ומראה לבין עיקרון הדואליזם בחשיבה המערבית המודרנית, כטענת הפילוסוף האנליטי רורטי.[55] לפי החשיבה היהודית חסידית, המרְאה וההשתקפות הם דימויים הממחישים את הרעיון האחדותי של יחסים בין-אנושיים ושל יחסים בין אדם לאלוהיו. השתקפות כפולת-ראי בתרפיית ההידמות היא אפוא יסוד תרפי מפגיש ומאחד מטפל ומטופל כשווים המתקנים זה את זה.

העובדה שכבר לפני כשלוש מאות שנה התפתחה גישה המבוססת על רעיון של תיקון הדמות המשמשת כמופת (המטפל) דרך השתקפות  במראת "השותף החלש" (המטופל), מעוררת פליאה.

לא קל לעולם הפסיכותרפיה המערבי לאמץ את הערכים היהודיים-חסידיים של תרפיית ההידמות הדיאלוגית ההדדית, מבית מדרשו של רוטנברג. התרומה הייחודית של גישתו היא מיקודה בתיקון המטפל דרך השתקפותו במטופל, בשונה מן המיקוד שמתמקדת הספרות הפסיכו-תרפויטית בהשתנות המטופל דרך השתקפותו במטפל.

במהלך עבודת המחקר לדוקטורט שערכתי תחת הנחייתו של רוטנברג, בדקתי – תוך תצפית משתתפת, כשתרפיית ההידמות הדיאלוגית ההדדית משמשת לי מעין "עדשה – האם מטפלים מזהים השתקפות של התנהגויותיהם הלקויות, או של חסרונותיהם ב"מראת" המטופלים, או שהם מתמקדים בתיקון חסרונות המטופל, והאם מטפלים משתנים בעזרת מטופליהם דרך השתקפות.

ערכתי את התצפיות בתוך סיטואציות תרפויטיות המבוססות על גישות של טיפול משפחתי מערכתי. היחיד נתפש בגישה המערכתית בתוך הקשר חברתי-תרבותי רחב, כחלק  ממערכת משפחתית ואקולוגית. על פי סוג זה של חשיבה, תהליכי תרפיה והתרחשויות נפשיות פתולוגיות מובנים דרך אינטראקציה ותקשורת בין-אישית הדדית; ועל כן, קיים דמיון בינה לבין תרפיית ההידמות הדיאלוגית.

הבחירה בגישות של תרפיה משפחתית נבעה גם משיקולים פרגמטיים: כך יכולתי לצפות באופן ישיר בהשתנות המטפל תוך כדי טיפול, בשיטת ההדרכה החיה (live-supervision) הרווחת בתחום זה. המטפל מודרך תוך כדי תהליך הטיפול, באמצעות מראה חד-סטרית הממוקמת בין החדר שבו מתקיים המפגש בין המטפל למשפחה שבטיפולו, לחדר בו יושבת קבוצת מודרכים, שהמטפל המודרך הוא חבר בה. הקשר בין שני החדרים מתנהל גם בעזרת האזנה, דרך מערכת טלפונים פנימית. מצלמת וידיאו, המוצבת גם היא בחדר המשמשת לניתוח לאחר מעשה, במהלך הדרה עקיפה.

בחינת ההשתקפות התבססה על זיהוי של דמיות (similarity) בין מאפייני התנהגות וחוויה של המטפל לאלו של המטופלים. אירוע השתקפות נחשב ככזה  כאשר לפחות אחד משתתפי ההדרכה – מדריך או מודרכים – תאר חוויה והתנהגות דומים של המטפל והמטופל/ים.

נעשתה אבחנה בין שתי קטגוריות של גישות הדרכה בהתאם ליסוד התיקון העצמי של תרפיית ההידמות: 1. שימוש הדדי בהשתקפות: קטגוריה זו כוללת דוגמאות שבהן מעוגן התהליך הטיפולי בתיקונו העצמי של המטפל דרך השתקפותו העצמית במטופל, בין בעזרת זיהוי עצמי ובין בעזרת זיהוי מסייע (בהדרכה). 2. שימוש בלתי הדדי בהשתקפות: קטגוריה זו כוללת דוגמאות שבהן מעוגן התהליך הטיפולי בתיקונו של המטופל, תוך שימוש מובלע, מועט או נעדר, בזיהוי עצמי של השתקפות המטפל במטופל.

א. דוגמא לגישה ההדדית של תיקון דרך השתקפות

הדוגמה כוללת לקט קטעים מסיטואציות הדרכה שהורכבה מכמה מפגשי הדרכה. המשפחה המטופלת כללה אב, אם ושלשה ילדים – בני עשר, שמונה ושלוש. המשפחה פנתה לטיפול בשל קשיים של בתם בת השמונה ובשל אווירה מתוחה בבית. במפגש הרביעי עמדה המדריכה על בלבול המלווה את המשפחה, שהיא כלפי חוץ מסודרת, אבל מדווחת על בלבול בסדרי הבית פנימה. מעמדה של בת השמונה – שהתנהגותה הייתה בלתי עקיבה בעליל: בטיפול השרתה תחושה של "ילדה מקסימה", ובבית תפקדה לסירוגין ברמות של בת שלוש ובת שמונה – שמשה עדות לבלבול זה. המדריכה העירה את תשומת לב המטפלת לאופן שבו משפיעה המשפחה גם עליה – על המטפלת – להיות מעורפלת ולא ממוקדת, ובקשה ממנה לחשוף את הבלבול העצמי שלה מול המטופלים, כפתח לתהליך תיקון. כאשר חשפה המטפלת את תחושת הבלבול של עצמה, היא "לקחה אחריות" על הבלבול, ואפשרה למשפחה להגדיר את מצבה כמצב דומה, ולשחרר את הילדה מן הצורך לייצג את הבלבול המשפחתי.

בהדרכה העקיפה, תוך צפייה בקלטת הווידיאו, עמדה גם המטפלת על תחושת הבלבול ששדרה. היא כוונה את עצמה להתמקד ולצאת מן הבלבול – כלומר: להבהיר דברים – בד בבד  עם תהליך משותף ומודרך שבו תסייע למשפחה לעבור תהליך זהה.  בסופה של ההתערבות חל שינוי מהותי; המטפלת גברה על חששה מנקיטת עמדה סמכותית שמקורו בחשש מפני הרס ותוקפנות ושקינן הן בה הן במטופלים (ההורים).

אחריות הדדית לתיקון הבעיה – המדריכה כוונה את המטפלת מלכתחילה לתאר את המשפחה כמערכת, ולא כאוסף של יחידים. באופן זה  כוונה המדריכה את המטפלת להימנע מחשיבה על תכונות אופי של מטופלים, ואפשרה לה להשתמש במונחים דומים לתיאור חסרון התנהגותי שלה (המטפלת) ושלהם (המטופלים), לשם תיקון השתקפותי הדדי.

בחירה של מה לזהות במטופל –המדריכה הזכירה למטפלת ולמודרכים את דבריו של ויטאקר, מטפל משפחתי מערכתי מוביל, שאמר: "כשאני יושב עם משפחה, הרבה פעמים אני מזהה את ההיסטוריה שלי, ואז אני מפתח עיוורון לדברים אחרים." המדריכה ציינה בפני המטפלת איך הנקודה שחיברה אותה למטופלים האפילה על השאר. יש, ציינה המדריכה, רמה של בחירה במה שאנו מזהים. ההתייחסות למטפל בגישה זו היא כאל מי שצומח באופן הדדי עם המטופל, בין היתר באמצעות זיהוי עצמי על דרך הפרדוקס.

במפגש ההדרכה הראשון הביאה המדריכה ניסוח נוסף לפנומנולוגיה של התהליך ההשתקפותי, מתוך דבריו של אנדולפי –מטפל משפחתי מערכתי נודע – "מטפל צריך להיות יותר משוגע מן המשפחה כדי שהיא תשתנה".

המטפל כמטופל –המדריכה תארה בשלב מסוים את הורי הילדה  כמי שגורם למטפלת לחוות ערפול כפי שהם גורמים לבתם. במקום אחר, לעומת זאת, היא מתארת אותם כמי שעשויים לסייע לה בתיקון חסרונותיה: "זו משפחה מצוינת בשבילך. הם יעשו אותך אסרטיבית". לא רק המטפל מתואר כאן כמתקן חסרון התנהגותי, גם המטופלים מסייעים בתהליך תיקון המטפל.

רקימת שדה ההידמות משפת החוויה של המפגש הטיפולי – למרות שהמדריכה היא שהגדירה לראשונה את הבלבול ההדדי, לאחר שהמטפלת זיהתה את סימניו, היא נסחה את התחושות במינוח שונה. היא כנתה  את הדמיות בינה לבין המשפחה, בעיקר בינה לבין הילדה במונח "רובוט". התעורר ויכוח בקבוצת המודרכים באשר לכפיית המונחים. המדריכה הסכימה כי על המטפל להשתמש במינוחים המתאימים להרגשתו כלומר, לרקום את שדה ההידמות בינו לבין מטופליו.

ב. דוגמא לגישה הבלתי הדדית של שימוש בהשתקפות;

הדוגמא מבוססת על לקט קטעים הלקוחים משני מפגשי הדרכה. מדובר באב, אם ובשני ילדים – בן תשע ובת שבע. המשפחה פנתה לטיפול בעקבות קשיי קריאה וקשיים חברתיים של הבן. במפגש עמם התגלו קשיי היגוי ודיבור לא-ברור הן אצל הבן והן אצל האב. במהלך הטיפול שידר המטפל השתקפות של הבעיה. גם הוא דיבר באופן לא ברור, בדיבור מונולוגי – "נאומי" – נמנע מעימות על-ידי הימנעות מדיבור ו"קיפאון".

התיאורים הללו של המטפל ושל המשתתפים ניתנים מנקודת מבטי כחוקרת. לא נעשה שימוש מפורש, לא של המדריכה ולא של הקבוצה או המטפל, במונח כלשהו המתאר השתקפות. המטפל גם לא נוּתב לזיהוי מודע של דמיותו למטופלים כחלק מגישת ההדרכה. עם זאת, המדריכה כוונה את המטפל לתקון בו-זמני של קשיי הדיבור הן אצלו והן אצל המטופלים. הכוונת ההדרכה נעשתה דרך הפעלת המטפל והמטופלים. המטפל כוון לשמש כמודל לשיחה דיאלוגית. כלומר, המדריכה הבחינה בדמיות, אבל לא הצביעה עליה בפני המטפל. זוהי דוגמה ממחישה של תהליך תיקון חד-סטרי ובלתי הדדי, למרות שנעשה בו שימוש בכלי השתקפותי.

גישת ההדרכה נקטה תיקון השתקפותי בו-זמני של המטפל  והמטופלים, דרך הפעלה בשיטת "נעשה ונשמע"[56] –ההפעלה התבצעה באמצעות הנחיות מפורשות למטפל כיצד לדבר אל המטופלים, לפנות אל הילד "במשפטים קטנים", למשל, או להימנע משתיקה מול "נאום" של אחד מבני המשפחה; וכיצד לגרום לבני המשפחה לפנות זה לזה. כאן הומחש המעבר מדיבור על הילד ועל קשייו לדיבור אל המטופלים ואל הילד. באמצעות ההדרכה החיה, הנחתה המדריכה את המטפל לערוך תהליך תיקון של היבטים דומים עד זהים שלו עצמו, בלא שהיה שותף מודע לקשייו בתהליך התיקון העובר דרכו.

תהליך תיקון הפעלתי חד-כיווני –מרבית גישות ההדרכה של אירועי ההשתקפות בקטגוריה הבלתי הדדית, מושתתים על תהליך תיקון חד-כיווני ביחס לדמיות או להשתקפות בין מטפל למטופלים. גישות הנחיה אלה נושאות, לדעתי, אופי הפעלה כוחני חד-כיווני, שבהן המדריך איננו מכוון את המטפל לעשות שימוש בזיהוי השתקפותו במטופל, כדי לחולל תיקון בקשייו הדומים לחסרון המטופל.

סיכום

השימוש ביסוד התיקון העצמי דרך השתקפות התברר כמפתח חשוב של תיקון, שיישומו תלוי באדם האינדיבידואלי – המטפל, המטופל והמדריך. נצפה מספר לא מבוטל של דוגמאות לזיהוי עצמי של השתקפות התנהגות "לקויה" של מטפל במטופלים. עם זאת,  בכולן תואר המטופל כמי שמייצר את ההתנהגות "הלקויה" וגורר אתו את המטפל "לשתף עמו פעולה" ולהתנהג באופן דומה לו. בכך שונות גישות תרפיה מערביות מודרניות מן התרפיה של הידמות הדדית, שם מתואר המטפל כמי שמכוון את עצמו לזהות את התנהגותו הלקויה המשתקפת במראת המטופל וכמי שגורר אחריו את המטופל לתיקון דרך השתקפות הדדית, כלומר: המטפל הוא המחולל את התהליך.

השימוש ביסוד התיקון העצמי דרך השתקפות, בלט במיוחד בדוגמא הראשונה. שימוש זה מעוגן במידה רבה בגישה הדרכתית הדדית, כפי שהיא מקובלת על פי התיאוריות של אנדולפי[57]; ויטאקר[58]; ולוריידו וולה.[59] גישות אלה דומות לדינמיקת הצמצום של תרפיית ההידמות ההדדית, מתוך דגש על ירידת המטפל אל רמת הבעיה של מטופליו.

במסגרת אירועי ההשתקפות הבלתי הדדיים שנבחנו, נצפה שימוש כוחני, העולה בקנה אחד עם גישת הדרכה היררכית סמכותית. בגישת הדרכה זו נצפה אמנם תהליך בו-זמני של שינוי המטפל והמטופלים בתחום של דמיות ההתנהגות ביניהם, אבל בלא שהמטפל כוון על-ידי ההדרכה לזיהוי עצמי מודע של השתקפותו במטופלים. גישת המדריכה תוארה במחקר כיחס כוחני המבוסס על תיקון בלתי הדדי, בלי שנעשה שימוש בכלי של השתקפות הדדית או "הידמות ההדדית".

תופעה נוספת של יחס כוחני שנצפתה בחלק מן המקרים, הייתה מידת ההסתמכות של המדריכה על שפת החוויה של המטפל. בכמה מן הקבוצות שנצפו בטלו המדריכות את השימוש של המטפל בשפת החוויה שלו השואבת ממפגשו עם מטופליו, ל"רקימת שדה ההידמות". אירועים כאלה אפיינתי כרקימות כוחניות של שדה ההידמות וכשימוש כוחני בידע

נושא השימוש בכוח  הוא מרכזי בשיח הטיפולי העכשווי. הופמן[60] – היסטוריונית של תחום התרפיות המשפחתיות – מציינת את התרומה של הפילוסוף-היסטוריון פוקו לנושא. פוקו החזיר, לדבריה, את המונח "כוח" למרכז הדיון, כאשר בחן כיצד יחסי שליט-נשלט משובצים בשיח החברתי. הופמן מכנה את המנטליות הרווחת בקרב מטפלים של בריאות הנפש "מנטליות קולוניאלית" ומאמצת את המונח "לטפל כלפי מטה" (practicing down), מונח המשמש אתנוגרפים פוסט-מודרניים לתאר עשייה של רבים מעמיתיהם בעבר, ש"בחרו לחקור חברה פחות 'מתורבתת' מזו שלהם".

מול אלה עומדת תפישתו בת ה300- של הבעל שם טוב, לפיו "הרואה שמץ עבירה בחברו ילך ויתקן עצמו". כלומר, גישה המתבססת על צדיק-מטפל, שהוא חזק דיו כדי "להיות חלש".