כתבה בעיתון לאישה מיום 07/05/2001, בה רואיינתי סביב נושא של: אירוח ילד מעצבן שרק רוצים "שילך כבר", על פי הספר "בוצי בנצי מעצבנת"
שיילך כבר/

מאת ציפורה רומן : הבן של החברים הכי טובים שלכם מעצבן את הילד שלכם, שובר לו את הצעצועים הכי אהובים עליו ושולח ידיים למחשב העדין. איך מתמודדים עם המצב בלי להרוס את היחסים עם ההורים שלו.

"מיכל היא חברה טובה מאוד שלי, והזמנתי אותה לקפה של אחר הצהריים. חשבנו , שזו גם הזדמנות מצוינת להפגיש את שתי בנותינו, שגילן פחות או יותר זהה. אבל המפגש בעל הפוטנציאל המרגש נידון במציאות לכישלון חרוץ. הבת המתוקה שלי, בעלת המזג הטוב, זו שיודעת להיות נדיבה וחמה , התגלתה כקלאפטע. היא לא רצתה לחלוק את צעצועיה עם האורחת, היא לקחה מידיה כל משחק שזו נטלה וצעקה עליה. בתה של חברתי, מצדה , לא שתקה:היא חטפה צעצועים, הרביצה ובכתה, ושתיהן – כל אחת בתורה –רצו אלינו, כדי להתלונן.

"הינו במבוכה נוראה. מי צריכה לוותר למי? האורחת או המארחת? האם אני יכולה לנזוף בבתה של חברתי? האם עלי להכריח את בתי לחלוק עם האורחת את צעצועיה? בקיצור, קפה כבר לא היה שם".

מי מאתנו, ההורים, לא חווה סיטואציה כזו? ומי מאיתנו אינו נושא בזיכרון ילדותו חווית אירוח כפוי של ילד לא סימפטי, שהגיע ללא הזמנה? הסופרת ברברה בוטנר כתבה את "בוצי בנצי מעצבנת", והוצאת "כנרת" פרסמה לאחרונה את ספר הילדים העוסק באורחת שהיא בדיוק החברה שרף אחד לא רוצה : היא מרגיזה , היא מעצבנת , היא מאיימת והיא הבת של החברה הכי טובה של אמא, שתמיד מביאה אותה איתה, כי היא ואצא שלי מאוד אוהבות להיפגש. בעזרת הספר, אומרים בהוצאת הספרים, יכול כל הורה או מחנך לעזור לילד להתמודד עם מצבי לחץ שכיחים, כמו ההכרח לקבל ולהסתדר במצבים נתונים, שנכפו מכורח הנסיבות.

אנחנו הלכנו אל קארן לרנר, פסיכולוגית קלינית ומשפחתית מהחוג לרפואת משפחה באוניברסיטת תל-אביב, כדי לבדוק מה עושים בסיטואציות כאלו.

דרוש גיבוי של ההורים

"הספר הזה אכן יכול לשמש כנקודת מוצא לדיון סביב השאלות הקשורות בסיטואציות חברתיות ופסיכולוגיות הנכפות על ילדים על ידי הוריהם ועל-ידי הקשרים החברתיים שבהם הם נמצאים, אם זה בבית, בבית הספר, בגן ובכל מקום אחר", אומרת לרנר. "בכל אלה, ילד נמצא בין אנשים שלא תמיד הוא בחר בהם ובחברתם, והמסגרת החברתית כופה עליו נורמות מסוימות ומצפה ממנו לצורת התנהגות מתאימה, מסתגלת נימוסית, מתחשבת וכדומה".

"כדי שהילד יוכל להתמודד במצבים כאלה הוא זקוק לגיבוי של הוריו. מה שצרם לי בספר, זה ההקשבה המינימלית של האם לילדה שלה. בכך בעצם, נזרקה ההתמודדות על הילדה, ורק כשהגיעו מים עד נפש, והילדה זעקה לעזרה, האם אמרה לה 'אה, לא ידעתי שהמצב כזה!"

"ההקשבה של האם למצב שמביך את ילדתה, צריכה להגיע הרבה קודם, בעצם, חייבת להיות הקשבה לכל אורך הדרך".

כשמישהי מזמינה לביתה את חברתה לקפה, היא צריכה לשאול את בתה אם היא מוכנה לקבל את ילדתה של החברה?

לרנר: "אין צורך שתשאל אותה אם זה בסדר, כי בכך היא עלולה לשדר לה מסר לא מילולי שמשהו עלול להיות לא בסדר. לא צריך לשאול על כל דבר 'האם זה בסדר מצדך? אבל בהחלט יש להכינה לכך.

"האם יכולה לומר 'אני וחברתי נפגשות היום אצלנו. היא תבוא עם בתה'. אם הילדה לא מגלה סימני התנגדות, הסתייגות או מצוקה, עוברים לסדר היום, ומקיימים את המפגש. הרי גם בגן או בבית הספר לא שואלים את הילד אם הוא בוחר בכל אחד מהילדים שסביבו. צריך לתת לו להתמודד עם מצב נתון, אך זאת תוך הקשבה מתמדת למצוקות אפשריות.

"אם הילד מבטא מצוקה במלים או בביטויים לא-מילוליים, כמו דכדוך , הסתייגות, דרישה לתשומת לב וכדומה, יש להיות קשוב ולאפשר לו לבטא את מצוקתו".

ואם הביקור מתחיל ברגל שמאל, האם על ההורה לומר לילד המארח "תתמודד, ילדים צריכים להסתדר"?

"לא. צריך להקשיב. אולי, יש שם מצוקה אמיתית. אם אני מכירה את הילד שלי, מעריכה את דעתו ואת יכולתו לשפוט וחושבת שהוא יוכל להתמודד עם הסיטואציה, אתן לו להסתדר עם הדברים, תוך מתן הרגשה שיש לו גיבוי מצדי".

כשעוברים למכות

מה קורה, אם אמהות שותות קפה והילדות לא מסתדרות? נניח, שהילדה המארחת לא רוצה לתת לשנייה צעצוע מסוים וכשזו מתעקשת, היא מרביצה לה? מה עושות האמהות?

"כל אם, שתיקח את ילדתה ותנסה לברר איתה מה קרה. זה יכול להיעשות ביחד. שתי האמהות שומעות את שתי הילדות, מאפשרות לכל ילדה לומר מה היה ומנסות לברר, בלי להיות שיפוטיות ובלי לומר מי מהילדות הייתה יותר בסדר מהשנייה, האם הן רוצות, למרות הכל, להמשיך ולשחק ביחד".

האם הילד המארח חייב לתת לילד האורח את המשחקים?

"בהחלט לא. יש לתת לגיטימציה לא לתת את הצעצוע שלו. זה בסדר גמור, אם ילד לא רוצה לתת את הצעצוע האהוב שלו למישהו אחר. יש כאן עניין של כיבוד האינדיבידואליות, העצמיות, של הילד, וזה שלב חשוב מאוד בהתפתחותו.

"בגילאים משנתיים עד ארבע בערך, ילדים לומדים להיות הם עצמם, והם מרחיבים את האגו המתפתח שלהם גם לחפצים ולצעצועים שלהם. זה שלב מאוד חשוב בהתפתחות העצמיות של הילד, הוא הבעלים של החפצים האלה והוא זה שיבחר לתת או לא לתת אותם".

מה יקרה אם נכפה עליו לתת את הצעצוע לחברו?

"הוא יגדל כילד חסר בטחון. אם לא נכבד את רצונותיו, נלמד אותו שהם לא נחשבים ושלא נותנים לו גב בסיטואציות שבהן הוא חש פחד.

"ילד יותר מפותח עלול גם להרגיש אשם, אם לא ינהג בנימוס ובסדר על פי צפיותיהם וצורכיהם של ההורים, ועל כן, כביכול, עליו לנהוג בסדר. ההורים, מצדם עלולים להעביר לילד באופן לא מילולי את המסר, שלא יבייש אותם, ולכן הוא מרגיש צורך לתת את צעצועיו גם אם אינו רוצה בכך, ולהפגין התנהגות שאינה אמיתית, או לחלופין לגרום להסלמה בהתנהגותו, כדי לבטא את רצונותיו. הילד עלול להתנהג לעתים בצורה תוקפנית ואף אלימה.

"נושא הפרטיות וכיבודה, אגב, מתחיל בשלב מוקדם מאוד ומתעצם בתקופת ההתבגרות. המושג "החדר של המתבגר", מתייחס לפרטיות שיש לכבדה. פרטיות היא ערך מאוד חשוב, שהורים צריכים להיות קשובים לו בגיל ההתבגרות, אבל זה תהליך שנבנה בעצם מאז הולדתו ומראשית התפתחותו של הילד.

"המושג "החדר של הילד" נבנה באמצעות הכבוד שניתן לו במשפחה, כבוד לפרטיותו, למשחקים שלו, לבחירות שלו. רק ילד, שבחירותיו כובדו, בוחר גם לתת לילד אחר לשחק במשחקים שלו. עם זאת, כאמור הוא יכול לבחור גם שלא לתת, וצריך לכבד זאת. הוא לא צריך להרגיש מגונה על כך שסירב למסור צעצוע שלו למישהו אחר".

כלומר, האם אינה אמורה להכריח את ילדה לתת לאורח מצעצועיו?

"האם אינה אמורה לכפות על ילדיה לנהוג על פי נורמות שהן בניגוד לרצונם, ואל לה להשתמש במלים כמו 'לא יפה!' ולגנות את הילד שלה. להיפך. היא צריכה לתת לגיטימציה לבחירה שלו. רגע אחרי שכיבדו את בחירתו שלא לתת, הוא עשוי לבחור כן לתת, לחלוק ולהרוויח את המשחק עם ילד אחר, שזה בעצם כיף".

ומה קורה, כשהאורח לוקח בכוח והילד המארח בוכה? האם למארחת מותר לנזוף באורח?

"יש להגן על הילד המארח, ולבקש שההורה האחר, האורח, ייקח אחריות על הילד שלו וינסה לרסנו. ההורה הוא המחנך של ילדו ואחריותו עליו.

עמ' 98