אין הורה שלא מצא את עצמו בזמן כל שהוא מגיב בכעס על ילדו כשזה התנהג בצורה חצופה. ‏כמעט ואין הורה שלא נגרר אי פעם לוויכוח ממושך עם ילדו שבסופו מצא את עצמו מתרגז וכעוס. ‏מצבים שכאלה יכולים להופיע בשכיחות פחותה יותר וגם בשכיחות מרובה. ‏
יש הורים שחווים דרך קבע סיטואציות שכאלה ומוצאים את עצמם במלכודת של סערת רגשות, ‏הרגשות של זעם, חוסר אונים, תסכול עמוק ורגשי אשמה על כישלונם. התנהגויות חצופות יכולות ‏לבוא לידי ביטוי בצורות שונות ובדרגות שונות של עוצמה אנרגטית בהתאם להתפתחות הילד. כך ‏יכול ילד להכות את אמו או אביו בתגובה לסירוב כלשהו שלהם להיענות לדרישותיו , לסרב ‏ולהקשיב לדרישותיהם ברקיעת רגליים, בזריקת גופו ארצה, כשהוא פורץ בבכי מהול בזעם, ‏למחות מצדו בהתעלמות מדרישות ההורים ממנו, ומשלב מסוים יכול להתווכח בצורה דעתנית ‏קיצונית, כזו שמוציאה את ההורה מכליו.

כל התגובות הללו הן תגובות של התרסה ואי ציות לסמכות ההורים.‏ כשהורים נופלים חזור ושוב למלכודת של רגשות זעם ותסכול מול התנהגות חצופה של ילדם, ‏חשוב שידעו כיצד לעצור נפילות אלה. ללמוד לעצור נפילה למלכודת חיוני לאיזון הגופני והנפשי ‏של ההורה וכן לאיזון הגופני והנפשי של הילד. שכן הן מייצרות אצלו חוויות שליליות הולכות ‏ומצטברות, המערערות את בטחונו העצמי כבר מגיל צעיר.

סיפור מהקליניקה על התמודדות של אם לילד שמתנהג בצורה דעתנית וחצופה

אחת המטופלות שלי, אישה צעירה ומוכשרת וגם אם חד הורית לילד בן תשע, נפרדה לאחרונה ‏לאחר החלטה כואבת מבן זוג שאכזב, וגם התמודדה עם עוד אבדן בעקבות הפלה שעברה. ‏מצבה הכלכלי דל והיא חסרה בתמיכה אלמנטרית מצד בני משפחתה הגרעינית, ולמרות זאת, ‏התגלתה לי במהלך המפגשים עמה כאם טובה וחכמה. במהלך המפגשים אתה נהגה להביא ‏מדי פעם שאלות שיש לה בנוגע להורות שלה.‏

באחד המפגשים האחרונים בהם עסקנו במשבר הפרידה שלה, היא סיפרה שהיא מאד מודאגת ‏ביחס לקשר הטוב שהיה לה עם בנה. היא מרגישה שהיא מאבדת אותו ואת יחסי האמון הטובים ‏שהיו לה אתו. היא אמרה שעשתה טעות כשהגיבה אליו בנימה של איום, לאחר שהתנהג אליה ‏בצורה חצופה ולא נשמע לה. היא תיארה בפני כמה מצבים בהם הילד היה ווכחן ודעתן באופן ‏נחרץ, כזה שמנפנף אותה בהבל פה בלא חשש, בעודה חוששת שהקשר הטוב עמו יתנתק. ‏במצב אחר, הכה אותה קלות בנוכחות אנשים אחרים, כאילו ציפה לתגובתה, כמו ילד פעוט ‏המתגרה באמו.‏

דוגמא להתנהגות של חוצפה והטיפול בה

אותה אמא תיארה גם כיצד כשישבה יום אחד ליד המחשב והקלידה, הילד דרש ממנה שתפנה את ‏מקומה ותאפשר גם לו להשתמש במחשב. הילד השתמש במשפט כמו : "נו כבר תעופי מפה ותני ‏לי את המחשב!". היא ענתה לו בצורה עניינית בטון שאינו משתמע לשתי פנים שיחכה עוד שתי ‏דקות, אך בתגובה הילד ענה לה ב- "לא רוצה". החל לבעוט, ולדרוש את פנוי המחשב לעצמו. ‏האם מצאה את עצמה עונה לו ומתווכחת עמו ממושכות, מתרגזת עוד ועוד, מוחה על היעדר ‏סבלנותו, על התנהגותו האלימה והתובענית כאחד ועל היעדר ההתחשבות שלו.‏

השניים נקלעו לוויכוח מתמשך שגרם לה לחוש "חור בראש" ולאחר זמן רב של מתח הכריזה ‏‏"עצור". זמן מה לאחר שנרגעו הרוחות והיא יכלה לשוחח עמו, היא הסבירה לו בצורה הגיונית ‏שהיה עליו להקשיב לה ולהמתין בסבלנות לתורו. זו הייתה הדרך שלה למנוע בעתיד הישנות של ‏התנהגות חסרת סבלנות זו. ‏כשעובר גל הסערה, ונגמר ה"חור בראש" כתוצאה מוויכוחים אלה, אנו חוזרים להיות מאד ‏הגיוניים ומסבירים את עמדתנו הצודקת לילד ביתר קלות, אך השאלה האם דרך זו מספיקה ‏לקליטת המסר? האם לא ישובו פעם נוספת לדפוס זה של וויכוח סוער בלתי נגמר? ‏
מהי דרך הטיפול הנוגעת בשורש הבעיה? ‏

בהרבה גישות המתייחסות להתנהגות של חוצפה מצד ילד, מקובלת ההמלצה "לשים לילד ‏גבולות" וללמד אותו בצורה התנהגותית את העשה ואל תעשה. בעוד שגישה זו נראית כיעילה היא ‏מחטיאה בהרבה מצבים את החוויות ואת המסרים הרגשיים והתחושתיים ביחסי הורים וילדים. ‏הרבה פעמים השמת גבולות נעשית בנוקשות ובאימפולסיביות מצד ההורה והיא מלווה ‏בהפחדה. הילד לומד להימנע ולהירתע ולא לומד לדעת יחסים של כבוד הדדי. במצבים אחרים, ‏ההורה מוותר על המסר והילד חש כאילו אף אחד אינו רואה אותו ואינו מתייחס אליו. ‏

בבואנו להתמודד עם סיטואציה שכזו חשוב להיות קשוב הן לרגשותינו ולמצב רוחנו והן לרגשותיו ‏ומצב רוחו של ילדנו. לכל התנהגות של ילד יש קרקע, וזו מעוגנת במערכת העצבים הסעורה או ‏הרגועה שלנו כהוריו ושלו. הילד הוא זה שמושפע ממערכת העצבים של ההורים, מתפתח ולומד ‏בהתאם למצב המפותחות שלה. לכן, הקשבה לרמת הסערה, הרוגע והמתח הגופני נפשי שלנו ‏ושל הילד הנה מפתח חשוב לטיפול בבעיה.

המטופלת שלי ובנה נפלו לתוך המלכודת ההדדית של מערכת עצבים במצב סוער, כשהילד מצדו ‏קצר רוח ודורש את העכשיו שלו. האם מצידה מגיבה לו בגוף מכווץ ועצור ב"לא", וכך גוררת את ‏שניהם למלכודת הסוערת. הילד שלנו בדוגמא, היה לכאורה ווכחן בצורה קיצונית, הווכחנות שלו ‏התעוררה עוד יותר מול זו של אמו. בנוסף לכך הוא גם היה אימפולסיבי ומתוסכל כמו פעוט כבן ‏שנה שגילה את היכולת לבעוט.

ווכחנות של היאחזות מתבצרת בדעות או בדעתנות יתר, עשויה להיות תגובה נורמטיבית אצל ‏ילדים בני חמש לתשע. זהו נושא שנלמד בשלב התפתחותי זה ומאפיין ילדים בגיל זה עד שהם ‏לומדים להתאזן בהבעת דעותיהם לנוכח דעות של אחרים. הם לומדים שיש מקום לדעות שלהם ‏כמו גם לדעות של אחרים גם אם אין הסכמה. יכולת כזו מושגת כשהגוף מאוזן ואין בו יתר מתח ‏בתוך כדי שמיעה והשמעה של דעות. ‏ההורים הם המעצבים העיקריים של מצב גופני נפשי זה !‏

הילד של האמא בסיפור זה הוא ילד מפותח ואמפטי במרבית המצבים, שנפל ביום המסוים הזה ‏והתנהג אל אמו כמו פעוט בן שנה, שבועט ודורש באימפולסיביות. מתחת למסווה של ווכחנות ‏היתר של הילד היותר בוגר, היה פה ילד פעוט מן השלב בו לומדים ללכת. חשוב שההורה יזהה ‏זאת ויגיב בצורה שמתאימה לגילו של הילד הפעוט, גם אם המעטה הוא של ילד בוגר.

בנה "הפעוט לרגע" של המטופלת שלי היה סעור ולחוץ בסיטואציה שתוארה, תהא הסיבה אשר ‏תהא, והיו לו כמובן סיבות רבות בימים קשים אלה שלו ושל אמו. ‏אלא שהסיבות אינן העיקר ולכן, אין צורך לשפוט, אין צרך לנתח, ולעומת זאת חשוב להקשיב ‏ולהרגיש את הסערה שבתוכו ואת הלחץ. ניתן לעשות כך כשההורה עצמו מרגיש בתוכו שהוא ‏רגוע. גם כשההורה עצמו מתוח, עליו "לקחת את המושכות" ולהירגע על מנת לא ללבות את האש ‏הקיימת ממילא. ההתבוננות הזו בתחושות הגוף שלנו לפני וברגע תחילת העימות עוזרת ‏לפוגג את המתח ולצאת מהלחץ. משם יכולה לצמוח התגובה הבאה של האם.‏

לראות למשל את הילד בן התשע פועל באותו רגע כפעוט בן שנה ולומר לו בחום, תוך חיבוק רך: ‏‏"עוד מעט חמוד שלי ואפנה לך את המחשב" הוא מסר שיכול לעזור. כשתיארתי לאם את הכיוון ‏הזה, נפל האסימון. למרות שחשבה קודם כיצד להסביר לבנה שעליו להתנהג בדרך סבלנית, ‏הדרך הזו שהצעתי לה ריככה לפתע את לבה ומוחה. היא אמרה לעצמה שתמיד תזכיר זאת ‏לעצמה, וכדי לזכור היא העבירה ספונטנית את הטבעת שהייתה על אצבעה ביד ימין לזו שביד ‏שמאל. ‏

חשבתי לעצמי כיצד המוח שלה הבין את המסר שלי בלא ניתוח מחשבתי. היא הבינה שהדרך ‏לוויסות גופני נפשי ולטיפול בילד חצוף ודעתן תלויה בהרגעת הרוחות באותו הרגע ולא על ידי ‏טיפול "הגיוני" ומחושב. ‏
‏(על פי הפיזיולוגיה של המוח – באונה הימנית של המוח גלומות יכולות האמפטיה שלנו, וכן יכולתנו לווסת את ‏עצמנו תוך חיבור לרגשות ולתחושות הגוף. לפיכך, התחברות לתחושות ולרגשות בעזרת האונה הימנית, היא ‏מפתח ראשי להתרת דפוסי התנהגות של חוצפה והתנהגויות של ווכחנות יתר) ‏

לעצור בכדי לפוגג את הסטרס של הילד

אמא אחרת תיארה בעיה שהייתה לה עם התנהגות חצופה מצד בנה. בעת שהלכה עם שני בניה ‏בפארק, החל בנה בן השבע להכות אותה. היא התריעה בפניו חזור ושוב שיפסיק, כשזעמה הולך ‏וגובר, אך בלא הועיל. היא המשיכה את הטיול למרות התנהגותו זו כשהיא ממשיכה לזעום ‏ולכעוס. חלקתי עמה את מה שהיה עולה בדעתי לעשות אילו הייתי אני האם בסיטואציה הזו. ‏הייתי עוצרת את הטיול. עוצרת ומקשיבה לו. מנסה להבין מה קרה ומה הביא אותו לידי כך.

יתכן ‏והייתי מבינה מה מטריד אותו ומקשיבה הפעם עם אוזן קשובה לפעוט בן השנה שהחל לבעוט בי ‏שאינו יודע עדין לחלוק את חוויות של תסכול או של זעם שהוא חווה. הייתי עוזרת גם לי וגם לו ‏שלא להסתחרר לתוך מלכודת הזעם, בה הבעיטות שלו גוררות אותי להיות זועמת גם כן. הדגש ‏בגישה שכזו הוא על עצירה על מנת לחוות את האימפולס או תגובת הסטרס הגלומה ‏בהתנהגות הילד ולאפשר לה לבוא לידי ביטוי על מנת לשחרר אותו מדפוס התנהגותי שכזה, שלא ‏יתרחש בעתיד. ‏

חשוב שהאם\אב יממשו את הצהרת הכוונות

במידה ועצירה שכזו מאפשרת הרגעה לא יהיה צורך בכל הכרזה נוספת ובכל עצירה התנהגותית ‏נוספת. במידה והתנהגות ההכאה נמשכת, חשוב שהאם תבדוק עמו אם הוא מספיק רגוע עכשיו ‏כדי להמשיך בטיול, שכן אם ימשיך לבעוט האם תאלץ לשוב הביתה כי לא נעים לה להסתובב אתו ‏מתנהג כך אליה. במידה והתנהגות זו חוזרת בשלב זה חשוב מאד לממש את הצהרת הכוונות ‏הזו של האם.

לדברי האם שבסיפור היא בחרה שלא לפגום בהנאה שלה ולבטל את הטיול ‏בפארק עבור עצמה. היא לא הייתה מוכנה לחוות אי נוחות זמנית על מנת למנוע מבנה את ‏המשך התנהגותו הכושלת. בסופו של דבר דרך זו שיבשה את חווית הטיול שלה ושל בנה ואחיו ‏מבלי שנוצלה ההזדמנות לטפל בדפוס ההתנהגותי הזה. ‏